באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו 9 פרקים

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ט׳

מהדורה: מהדורת פרידברג

« באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ח׳:י״א

מקור משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ט׳

1 כֵּיצַד מַעֲשֵׂה הַצִּיץ. עוֹשֶׂה טַס שֶׁל זָהָב רֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת וּמַקִּיף מֵאֹזֶן לְאֹזֶן וְכוֹתֵב עָלָיו שֵׁנִי שִׁיטִין קֹדֶשׁ לַה' קֹדֶשׁ מִלְּמַטָּה לַה' מִלְמַעְלָה. וְאִם כְּתָבוֹ בְּשִׁיטָה אַחַת כָּשֵׁר. וּפְעָמִים כְּתָבוּהוּ בְּשִׁיטָה אַחַת:

2 וְהָאוֹתִיּוֹת בּוֹלְטוֹת בְּפָנָיו. כֵּיצַד. חוֹפֵר אֶת הָאוֹתִיּוֹת מֵאַחֲרָיו וְהוּא מְדֻבָּק עַל הַשַּׁעֲוָה עַד שֶׁבּוֹלֵט. וְהוּא נָקוּב בִּשְׁתֵּי קְצוֹתָיו. וּפְתִיל תְּכֵלֶת לְמַטָּה מִמֶּנּוּ נִכְנָס מִנֶּקֶב לְנֶקֶב כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִקְשָׁר בִּפְתִיל כְּנֶגֶד הָעֹרֶף:

3 הַמְּעִיל כֻּלּוֹ תְּכֵלֶת. וְחוּטָיו כְּפוּלִין שְׁנֵים עָשָׂר וּפִיו אָרוּג בִּתְחִלַּת אֲרִיגָתוֹ. וְאֵין לוֹ בֵּית יָד אֶלָּא נֶחְלָק לִשְׁתֵּי כְּנָפַיִם מִסּוֹף הַגָּרוֹן עַד לְמַטָּה כְּדֶרֶךְ כָּל הַמְּעִילִים וְאֵינוֹ מְחֻבָּר אֶלָּא כְּנֶגֶד כָּל הַגָּרוֹן בִּלְבַד. וְהַקּוֹרֵעַ פִּי הַמְּעִיל לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כח לב שמות לט כג "לֹא יִקָּרֵעַ". וְהוּא הַדִּין לְכָל בִּגְדֵי כְּהֻנָּה שֶׁהַקּוֹרְעָן דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה לוֹקֶה:

4 וּמֵבִיא תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כָּל מִין מִשְּׁלָשְׁתָּן שָׁזוּר שְׁמוֹנָה לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּשׁוּלָיו שמות לט כד "מָשְׁזָר". נִמְצְאוּ חוּטֵי הַשּׁוּלַיִם אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים. וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כְּמִין רִמּוֹנִים שֶׁלֹּא פָּתְחוּ פִּיהֶן וְתוֹלֶה אוֹתָן בַּמְּעִיל. וּמֵבִיא שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים זוּגִים וּבָהֶם שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים עִנְבּוֹלִים הַכּל זָהָב וְתוֹלֶה בּוֹ שִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים בְּשׁוּלֵי כָּנָף זֶה וְשִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים בְּשׁוּלֵי כָּנָף זֶה. וְהַזּוּג עִם הָעִנְבּוֹל הַתָּלוּי בֵּין שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד נִקְרָא פַּעֲמוֹן עַד שֶׁיִּהְיוּ שׁוּלָיו מִשְּׁנֵי צְדָדָיו שמות לט כו "פַּעֲמוֹן וְרִמּוֹן פַּעֲמוֹן וְרִמּוֹן":

5 הַזָּהָב שֶׁבַּאֲרִיגַת הָאֵפוֹד וְהַחשֶׁן הָאָמוּר בַּתּוֹרָה כָּכָה הוּא מַעֲשֵׂהוּ. לוֹקֵחַ חוּט אֶחָד זָהָב טָהוֹר וְנוֹתְנוֹ עִם שִׁשָּׁה חוּטִין שֶׁל תְּכֵלֶת וְכוֹפֵל הַשִּׁבְעָה חוּטִין כְּאַחַת. וְכֵן הוּא עוֹשֶׂה חוּט זָהָב עִם שִׁשָּׁה שֶׁל אַרְגָּמָן וְחוּט אֶחָד עִם שִׁשָּׁה שֶׁל תּוֹלַעַת שָׁנִי. וְחוּט אֶחָד עִם שִׁשָּׁה שֶׁל פִּשְׁתִּים. נִמְצְאוּ אַרְבָּעָה חוּטֵי זָהָב וְנִמְצְאוּ כָּל הַחוּטִים שְׁמוֹנָה וְעֶשְׂרִים שֶׁנֶּאֱמַר שמות לט ג "וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב" וְגוֹמֵר שמות לט ג "לַעֲשׂוֹת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן וּבְתוֹךְ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבְתוֹךְ הַשֵּׁשׁ" מְלַמֵּד שֶׁחוּט הַזָּהָב כָּפוּל בְּתוֹכָן:

6 כֵּיצַד מַעֲשֵׂה הַחשֶׁן. אוֹרֵג בֶּגֶד מַעֲשֵׂה חשֵׁב מִן הַזָּהָב וְהַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְהַשֵּׁשׁ עַל שְׁמֹנָה וְעֶשְׂרִים חוּטִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אָרְכּוֹ אַמָּה וְרָחְבּוֹ זֶרֶת וְכוֹפְלוֹ לִשְׁנַיִם. נִמְצָא זֶרֶת עַל זֶרֶת מְרֻבָּע. וְקוֹבֵעַ בּוֹ אַרְבָּעָה טוּרִים שֶׁל אֶבֶן הַמְפֹרָשִׁים בַּתּוֹרָה כָּל אֶבֶן מֵהֶן מְרֻבָּע וּמְשֻׁקָּע בְּבַיִת שֶׁל זָהָב שֶׁמַּקִּיפוֹ מִלְּמַטָּה וּמֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו:

7 וּמְפַתֵּחַ עַל הָאֲבָנִים שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים כְּתוֹלְדוֹתָם וְנִמְצָא כּוֹתֵב עַל הָאֹדֶם רְאוּבֵן וְעַל יָשְׁפֵה בִּנְיָמִין. וְכוֹתֵב בַּתְּחִלָּה לְמַעְלָה מֵרְאוּבֵן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְכוֹתֵב לְמַטָּה מִבִּנְיָמִין שִׁבְטֵי יָהּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָּל הָאוֹתִיּוֹת מְצוּיוֹת שָׁם:

8 וְעוֹשֶׂה עַל אַרְבַּע זָוִיּוֹת שֶׁל חשֶׁן אַרְבַּע טַבְּעוֹת זָהָב. וְנוֹתֵן בִּשְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת שֶׁל מַעְלָה שֶׁהַחשֶׁן נִתְלֶה בָּהֶן שְׁתֵּי עֲבוֹתוֹת הַזָּהָב. וְהֵם הַנִּקְרָאִים שַׁרְשְׁרוֹת. וְנוֹתֵן בִּשְׁתֵּי טַבָּעוֹת שֶׁל מַטָּה שֶׁהֵן כְּנֶגֶד הַדָּדִים שְׁנֵי פְּתִילֵי תְּכֵלֶת:

9 הָאֵפוֹד רָחְבּוֹ כְּרֹחַב גַּבּוֹ שֶׁל אָדָם מִכָּתֵף לְכָתֵף. וְאָרְכּוֹ מִכְּנֶגֶד אַצִּילֵי הַיָּדַיִם מֵאֲחוֹרָיו עַד הָרַגְלַיִם. וְיֵשׁ לוֹ כְּמוֹ שְׁתֵּי יָדוֹת יוֹצְאוֹת מִמֶּנּוּ בָּאָרִיג לְכָאן וּלְכָאן שֶׁחוֹגְרִין אוֹתוֹ בָּהֶם וְהֵם הַנִּקְרָאִין חֵשֶׁב הָאֵפוֹד. וְהַכּל אָרוּג זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ עַל שְׁמוֹנָה וְעֶשְׂרִים חוּטִין כְּמַעֲשֵׂה הַחשֶׁן. וְתוֹפֵר עָלָיו שְׁתֵּי כְּתֵפוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עַל כִּתְפוֹת הַכֹּהֵן. וְקוֹבֵעַ עַל כָּל כָּתֵף וְכָתֵף אֶבֶן שֹׁהַם מְרֻבָּע מֻשְׁקָע בְּבַיִת שֶׁל זָהָב. וּמְפַתֵּחַ עַל שְׁתֵּי הָאֲבָנִים שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים. שִׁשָּׁה עַל אֶבֶן זוֹ וְשִׁשָּׁה עַל אֶבֶן זוֹ כְּתוֹלְדוֹתָם. וְכוֹתְבִין שֵׁם יוֹסֵף יְהוֹסֵף. וְנִמְצְאוּ כ"ה אוֹת בְּאֶבֶן זוֹ וְכ"ה אוֹת בְּאֶבֶן זוֹ. וְכָךְ הָיוּ כְּתוּבִין: וְהָאֶבֶן שֶׁכָּתוּב בָּהּ רְאוּבֵן עַל כְּתֵפוֹ הַיְמָנִית. וְהָאֶבֶן שֶׁכָּתוּב בָּהּ שִׁמְעוֹן עַל כְּתֵפוֹ הַשְּׂמָאלִית. וְעוֹשֶׂה בְּכָל כָּתֵף שְׁתֵּי טַבָּעוֹת אַחַת מִלְּמַעְלָה בְּרֹאשׁ הַכָּתֵף וְאַחַת מִלְּמַטָּה לַכָּתֵף לְמַעְלָה מִן הַחֵשֶׁב. וְנוֹתֵן שְׁתֵּי עֲבוֹתוֹת זָהָב בִּשְׁתֵּי טַבָּעוֹת שֶׁלְּמַעְלָה וְהֵם הַנִּקְרָאִים שַׁרְשְׁרוֹת:

10 וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיס קְצוֹת הָעֲבוֹתוֹת שֶׁל חשֶׁן בַּטַּבָּעוֹת שֶׁל מַעְלָה בְּכִתְפוֹת הָאֵפוֹד. וּמַכְנִיס שְׁנֵי פְּתִילֵי הַתְּכֵלֶת שֶׁבְּשׁוּלֵי הַחשֶׁן בִּשְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת שֶׁל מַעְלָה מֵחֵשֶׁב הָאֵפוֹד. וּמוֹרִידִין אֶת הַשַּׁרְשְׁרוֹת שֶׁבְּטַבְּעוֹת כִּתְפוֹת הָאֵפוֹד עַד טַבְּעוֹת הַחשֶׁן הָעֶלְיוֹנוֹת כְּדֵי שֶׁיִּדָּבְקוּ זֶה בָּזֶה שמות כח כח שמות לט כא "וְלֹא יִזַּח הַחשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד". וְכָל הַמֵּזִיחַ חשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד וּמְפָרֵק חִבּוּרָן דֶּרֶךְ קִלְקוּל לוֹקֶה:

11 נִמְצָא כְּשֶׁלּוֹבֵשׁ הָאֵפוֹד עִם הַחשֶׁן יִהְיֶה הַחשֶׁן עַל לִבּוֹ בְּשָׁוֶה וְהָאֵפוֹד מֵאַחֲרָיו וְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד קָשׁוּר עַל לִבּוֹ תַּחַת הַחשֶׁן. וּשְׁתֵּי כִּתְפוֹת הָאֵפוֹד עַל שְׁתֵּי כְּתֵפָיו. וּשְׁתֵּי עֲבוֹתוֹת זָהָב יוֹרְדוֹת מֵעַל כְּתֵפָיו מִכָּאן וּמִכָּאן מִכִּתְפוֹת הָאֵפוֹד עַד טַבְּעוֹת הַחשֶׁן. וּשְׁנֵי חוּטֵי תְּכֵלֶת מְרֻכָּסִין מִתַּחַת אַצִּילֵי יָדָיו. מִשְּׁתֵּי טַבְּעוֹת הַחשֶׁן הַתַּחְתּוֹנוֹת עַד שְׁתֵּי טַבְּעוֹת כִּתְפוֹת הָאֵפוֹד הַתַּחְתּוֹנוֹת שֶׁהֵם לְמַעְלָה מִן הַחֵשֶׁב:

פירוש באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ט׳

1 כיצד מעשה הציץ כו'. כתב מהר"י קורקוס ז"ל ברייתא פ"ק דסוכה ופ' במה אשה יוצאת. ציץ כמין טס של זהב ורחב ומקיף מאוזן לאוזן, וכתוב עליו בשני שטין קדש לד', קדש למד למטה והשם מלמעלה, וא"ר אלעזר ב"ר יוסי אני ראיתיו ברומי, וכתוב עליו קדש לד' בשיטה אחת, והטעם שהיו כותבים השם למעלה וקדש למטה. היפך מסדר קריאתו. כדי שלא לכתוב שאר אותיות למעלה מהשם. כיון ששני שטין היו. וי"מ למעלה למעלה ממש למטה למטה ממש, והקשו בתוס' דאין זה דרך קריאה כלל, לכך פירשו הם. שהיו זה שלא כנגד זה קדש למד בתחלת שיטה שניה, והשם בסוף שיטה ראשונה, ועכשיו אפשר לקרות דרך קריאתו. ורבינו כתב לשון הברייתא ולא ביאר דבריו. ונראה שרבינו גורס קדש למטה ולד' למעלה. וגירסא נכונה היא כיון שלד' תיבה אחת למה נחלק אותה. ויכתבו הלמד לבדה והשם לבדו, כשהם שיטה אחת יותר מכשהם שני שיטין. ולגירסת התוס' נראה שטעמם כדי שיהיו ארבעה אותיות בשיטה אחת. וארבעה בשיטה אחרת, דקדש חסר וא"ו הוא. ולדעת רבינו אין זה מספיק לחלק הלמד מהשם. כיון שהכל תיבה אחת איך נחלוק אותה. וזה שכתב רבינו שפעמים כתבוהו שיטה אחת, הוא ממה שהעיד ר"א בר"י שראה אותה ברומי בשיטה אחת: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כתב וק"ק על פי' התוס' שאין זה דרך קריאה מלמטה למעלה. ותו דלא הוי שני שיטין אלא שני חצאי שיטין. ותו דהוי תיבה אחת חלוקה בשתי שיטות לפיכך תפס הרב ז"ל כדברי ת"ק דלכתחילה בעינן שתי שיטות. אבל סדר הכתיבה כתב כר"א בר"י דאמר אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קדש להשם. ואפילו בזמן שכותב שני שיטין כותב קדש למטה. לד' למעלה. והרי אתה קורא שפיר לה' קדש אלא שבתחלה היה כותב למטה קדש כדי שלא להזכיר את השם ארקנייא ומפני עדותו של ר"א בר"י שאמר אני ראיתיו ברומי כו' כתב ופעמים כתבוהו בשיטה אחת: יג במהר"ם שם מפני קושייתו על פי' התוס' הביא מ"ש הבחיי בשם הראב"ד דקדש למ"ד היה בסוף שיטה עליונה וזה נקרא מלמטה והשם בתחלת שיטה תחתונה. וכ"כ הרשב"א בשבת שם בשם ר"ת יעו"ש. והנה מדלא העיר הראב"ד כאן כלום על הרמב"ם, לכאורה י"ל כן גם בדעת הרמב"ם. ואפשר היה לדייק בלשונו דנקיט קדש למטה. ולד' למעלה. ובגמ' הגירסא לד' למעלה וקדש למטה וכבר התעורר בזה הכס"מ. אבל אם נאמר דס"ל כפי' הראב"ד שפיר נקיט תחלה קדש למטה, דהכוונה בשיטה ראשונה בסופו וא"ש. אמנם באמת גם בירושלמי פ"ד דיומא ה"א הגירסא קדש למד מלמטה כו' ושם קשה לפרש כפי' הראב"ד, כמ"ש בשירי קרבן שם.

2 חופר את האותיות כו'. כתב מהר"י קורקוס ז"ל פ' המביא תניין לא היו כותבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב. ומפרש לה התם כדינרי זהב. ולא כדינרי זהב. כדנרי זהב שבולט. ולא כדנרי זהב דאילו התם מגוואי והכא מאבראי ופרש"י ז"ל דוחק מאבראי והיא בולטות מגואי. גם שם נתבאר שהאותיות הם עצמם שמכה מאחוריו והם בולטות בפניו דהיינו חק יריכות וההיא היא דמתקריא כתיבה. ובהשגות א"א אינו חופר כו' והנה דפוס שכתב לא מצאתנו ונראה שכתב כן משום פתוחי חותם. והנראה מן הגמ' שהאותיות היה מכה מאחוריו כדין כתיבה כן נראה דעת רש"י ז"ל בלשון שכתבתי. והוא הנקרא פתוחי חותם שמפתח מאחוריו והאותיות בולטות כמו החותם. וגם צריך לצייר האות מאחוריו מהופכת כדי שיבלוט כסדר. וכן עושין החותם לחותם הדינור. וזה פשוט. ומדובק בשעוה הוא כדרך הצורפין הזוקקים או מכים בטס מצד אחד לעשות צורות או אותיות. והם בולטות מהעבר השני. כדי שלא יבקע הטס בעת שדוחק ומכה כדי שיבלטו הצורות או האותיות ממלאים אותו בזפת או בשעוה ואותו הזפת או השעוה מעמיד אותו בעת החקיקה או ההכאה כדי שלא יבקע ולכך כתב רבינו שהיה הטס מדובק בשעוה מלפניו כדי לחקוק האותיות מאחוריו שיהיו בולטות לפניו: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כתב דעת רבינו שלא היה עושה בדפוס דבעינן כתיבה דכתיב ויכתבו עליו וגו' וחופר האות מאחוריו ובולט מלפניו ואומנות זה אין עושין אותו אלא על השעוה:

3 והוא נקוב כו'. כתב מהר"י קורקוס ז"ל זהו מה שאמר הכתוב ושמת אותו על פתיל תכלת וכ"פ הרמב"ן ז"ל ובהשגות א"א עוד יש בו נקב כו' כתב כן הר"א ז"ל מפני שכתוב ויתנו אותו על פתיל תכלת לתת על המצנפת וסובר שהוא חוט אחד. חוץ מהחוט שנזכר בציוויו שכתב ושמת אותו על פתיל תכלת וא"כ הרי כאן שני חוטין. וכבר האריך הרמב"ן ז"ל לבטל דעת זה. וכתב שהאיך יעשו מה שלא הוזכר בציוויו כי בציוויו לא הוזכר רק פתיל אחד והוא הנכנס בנקבי הציץ ונקשר כנגד העורף אלא שהמצנפת צניפתה משופעת מאחוריו. כי היה צריך להניח לפניו מקום לתפילין בין ציץ למצנפת והיה הפתיל הנקשר לאחוריו כנגד העורף נקשר על המצנפת אחורי אזניו. וזהו ונתת את הציץ נזר הקדש על המצנפת כי היה קושר אותו מאחוריו דאלו ציץ על המצח היה והמצנפת בגובה הראש משפעת ויורדת לאחוריו כאשר כתבתי ורש"י ז"ל בפירוש החומש טרח לקיים כל המקראות והצריך ששה חוטין. והאריך הרמב"ן ז"ל להקשות עליו כי איך אפשר לצרף כל המקראות של הציווי ושל העשייה ולהרבות בחוטין והכתוב לא צוה רק חוט אחד. ועיין בחדושיו ז"ל ודעתו כדעת רבינו וכאשר כתבתי:

4 והמעיל כלו תכלת כו'. כתב מהר"י קורקוס ז"ל ברייתא פ' המזבח מקדש. ת"ר המעיל כלו תכלת שנאמר כליל תכלת וכו'. ובהשגות על מ"ש רבינו שאין לו בית יד. א"א זו מנין לו. גם על מה שכתב והוא נחלק לשני כנפים מסוף הגרון עד למטה. א"א וגם זו מנין לו. והנה מ"ש שאין לו בית יד הוא משום דכתיב בקרא והוא עוטה מעיל וכתיב מעיל צדק יעטני. ועטייה לא תאמר רק על מה שאינו מלבוש. כי אם היה לו בית יד היה לו לכתוב לשון לבישה לא לשון עטייה. ומ"ש שהוא נחלק לשני כנפים, הוא משום דכן כתיב בקרא ויחזק בכנף מעילו ויקרע. נראה שהיה לו כנפים שאם לא היה לו כן היה לו לכתוב רק בשולי מעילו וכ"כ הרמב"ן ז"ל. והוא עטוף קרוב לצורת האפוד יתעטף בו חצי הגוף שכלפי רגליו. והנה יש לו כנפים ואינו כמין חלוק. אבל המעיל כסות מקיף את כל הגוף כלו מצוארו עד רגליו, ואין לו בית יד כלל. ובשאר המעילים יש להם בית צואר כנגד כל הצואר תפור בו והוא הנקרא פי המעיל. וצוה הכתוב שיהיה ארוג עמו כו'. הכל שם כדברי רבינו. ודעת רש"י ז"ל כדעת הר"א ז"ל שהוא כדמות חלוק. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל והכריח כאשר כתבתי. ומ"ש רבינו שחוטיו כפולים י"ב, נתבאר ביומא פ' בא לו דיליף תכלת תכלת מפרוכת מה להלן כל חוט ששה אף כאן כל חוט ששה. וכתיב כליל תכלת. ופרש"י כליל גדיל ואין גדיל פחות משנים וכל חוט ששה הרי י"ב. ומ"ש ופיו ארוג בתחלת אריגתו, הוא מ"ש שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג. וזה סיוע לפרש"י ז"ל שכתב באותה שנתבאר ספ"ח דמעשה אורג. היינו שמתחלת אריגתם יהיו כך ולא ע"י תפירה וכאשר הארכתי שם: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' הא למדת דחוטי המעיל כפול ששה והם גדיל הרי י"ב. והם של תכלת וחוטי הרמונים כפול שמונה דכתיב משזר וכ"מ שנאמר משזר חוטם כפול ח' והתם יליף לה:

5 ופיו ארוג בתחלת אריגתו כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל זה לא מצאתי מפורש ואי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא. אבע"א קרא דכתיב והי' פי ראשו בתוכו שיהי' פיו בראשו כלומר בתחלתו. ואבע"א סברא דבזמן אריגתו מתחיל מן הקצר ומרחיב והולך. אבל אם מתחיל מן הרחב אינו יכול לקצר:

6 ואין לו בית יד כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא בהשגות א"א זו מנין לו כו'. ואני אומר שלא היתה כוונת רבינו לומר שלא הי' לו בית יד להוציא זרועותיו מתחת המעיל. אלא לא הי' לו בית יד כמו הכתונות כדרך כל המלבושים. ויליף לה רבינו מדנקרא מעיל ואם הי' לו בית יד לאו היינו מעיל אלא כתונת. וזהו שכתב אלא נחלק לשתי כנפים מסוף הגרון עד למטה כדרך כל המעילים. והי' מכניס ראשו בבית הצואר ונמצאו שתי כנפיו אחד מימין ואחד משמאל פתוח מלפניו ומאחריו. וא"כ ע"כ היו לו בתי ידים כמין נקבים אחד מימין וא' משמאל להוציא בהם זרועותיו. שהרי חגור הי' בחשב האפוד. וליכא לפרושי שהי' נחלק לשתים חלוק לפניו וחלק לאחריו והשתא ניחא שהי' יכול להוציא זרועותיו. דא"כ לא נקראו כנפים. דאין כנף אלא מן הצד, ותו שהרב ז"ל כתב לקמן עד שיהיו שוליו משני צדדיו פעמון ורמון. משמע שהי' חלוק לשני צדדין ימין ושמאל. ועדיין לא ידעתי למה הי' חלוק מלאחריו. בשלמא מלפניו שלא יעכב בהליכה, אבל מלאחריו למה. וכן נראה שהוא דעת הראב"ד ז"ל שכתב וגם זו מנין לו. ואפשר לי לומר דילפינן לה מדכתיב ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני, על שוליו סביב מדכתב שוליו תרי זימני משמע דשתי שוליים הם. ולא משכחת לה אם לא יהי' חלוק לשנים. וא"ת כיון שהי' המעיל בעל ד' כנפות למה לא הי' חייב בציצית וכ"ת הכי נמי לא מצינו שהוזכר זה כלל. וכ"ת משום דבגדי כהונה צריכים שיהיו עד העקב ונמצאו הציצית נגררים ע"ג קרקע. מה בכך על הריצפה הי' מהלך והרצפה נתקדשה. וטלית שכולה תכלת חייבת בציצית. וי"ל דכיון שלא היתה מחוברת אלא כנגד הגרון אין זו בעלת ד' אלא בעלת שתים ופטורה. והארבע כנפות שלנו כולם מחוברות על הכתף ולפיכך היא בעלת ארבע:

7 והקורע פי המעיל לוקה כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל בפ' בא לו. אמר רחבא אמר ר"י המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע. מתקיף לה רב אחא בר יעקב ודילמא הכי קאמר קרא ניעבד ליה שפה כי היכי דלא ניקרע. מי כתיב שלא יקרע, ומשום דאיכא לאקשויי עלי' דקרא במעיל כתיב להכי הקדים רבינו והקורע פי המעיל דבי' כתיב קרא לא יקרע. וה"ה לכל בגדי כהונה ודוקא דרך השחתה אבל הקורע ע"מ לתקן פטור. וא"ת מנ"ל הא. דמימרא דתלמודא סתמא משמע. ותו דקרא לא יקרע בכל גוונא משמע מדלא כתיב ולא יקרע. וי"ל דלא עדיפי בגדי כהונה מכל הדברים הנעשים לקדושת שמו כגון מזבח והיכל דאין לוקין עליהן אלא דרך השחתה שנאמר ונתצתם וגו' לא תעשון כן לד' אלקיכם. ור"י לא הוצרך לפרש דדוקא דרך השחתה הוא דלוקה ולא אתי אלא לפרושי דלא יקרע לאו גמור הוא ולוקה עליו מדלא כתיב שלא יקרע, וקרא תרתי קמ"ל שיהי' שפה לפיו שלא יהא נוח ליקרע ואם קרעו לוקה. וגדולה מזו אני אומר שהמוחק שם משמות הקדושים ע"מ לתקנם ולא הי' דרך השחתה נהי דעביד איסורא. אבל אינו לוקה. ומנא אמינא לה מדאמרי' המאבד שם משמות הקדושים לוקה. משמע דרך איבוד. והכי משמע נמי מקרא דמייתי שנאמר בע"ז ואבדתם את שמם וגו' לא תעשון כן וגו', ומה ע"ז דרך השחתה, אך הכא דוקא דרך השחתה הוא דלוקה. ועדיין צ"ע דדילמא משום חומרת קדושת השם אפי' ע"מ לתקן לוקה. והכי משמע מדכתב רבינו בהלכות יסוה"ת וז"ל שאר הכנויים שמשבחים בהם להקב"ה כגון חנון כו' מותר למוחקן. והא ודאי ע"מ לתקן הוא, דאי דרך השחתה ודאי אסור דלא גרעו מכתבי הקדש, ודכוותא רישא דשמות שאינם נמחקים. אפי' ע"מ לתקן לוקה. ומ"מ הקורע בגדי כהונה אינו לוקה אלא דרך השחתה:

8 ומביא תכלת כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל ברייתא פ' המזבח מקדש שהזכרתי בסמוך מסיים בה כיצד הוא עושה מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורים ועושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהם ומביא ע"ב זגין ובהם ענבולין ותולה בו ל"ו מצד זה ול"ו מצד זה. פי' רמונים שלא פתחו פיהם פרש"י ז"ל דרך רמונים כששוהים באילן אחר גמר בישולן מתפתחין מאיליהן כדרך קליפי אגוזים החיצוניות. והרמב"ן ז"ל סובר שהפעמונים היו מכניסים אותם ברמונים שכן כתוב בתוך הרמונים. והברייתא שכתבתי משמע כדעת רבינו חדא שאמרה ותולה בו משמע שהפעמונים תלוים במעיל, ותו שהי' להם לומר ומכניס הענבולים בתוך הרמונים ותולה כו', ותו שאמרו כמין רמונים שלא פתחו פיהם משמע דאין דבר נכנס בהם. ומלת בתוך ל"ק מידי דפירוש בתוך היינו בין או באמצע. וכן תרגום אנקלוס בתוכם סביב ביניהון. ולא תרגם בגווהון. ובתוך שתרגם בגו הוא כמו בין. וכ"ד רש"י ז"ל בפי' החומש גם בגמ' ולמד אותו מדכתיב פעמון ורמון דמשמע אצל רמון ולא בתוך. אלא פעמון ואח"כ רמון בצידו. וזה דקדק רבינו במ"ש עד שנמצא שיליו כו' דוק ותשכח. ומ"ש כל חוט שמונה, גם בפ' בא לו ויליף לה מפרוכת מה שם כ"ד חוטין אף כאן כ"ד חוטין. והיו שני מינים נמצא שמונה בכל מין וכבר הזכרתי זה:

9 הזהב שבאריגת האפוד כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל פ' בא לו ונקיט רבינו כטעמו של רב אשי דאמר לעשות בתוך הארגמן וכתיב ועשית שיהי' כל עשיותיו זהב בתוך הארגמן וכן בתולעת השני וכן בשש נמצא כ"ח. וכבר כתבתי זה למעלה ולא ידעתי למה לא כתב הרב ז"ל שהאפוד הי' מעשה חושב כאשר כתב בחושן כי באפוד כתיב מעשה חשב ובחושן כתיב אפוד. וי"ל דלמעלה לא ביאר הרב מעשה האפוד אלא כמה חוטין הי' באריגתו ולמטה גבי החושן כתב מעשה חושב לאפוד ולחושן אפוד שהכל הי' מעשה חושב:

10 כיצד מעשה החושן כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל פסוק מלא ועשית חושן וגו' מעשה חושב. וכבר נתבאר פי' מעשה חושב דהיינו שהצורה נראית משני צדדין. ואמה ארכו כן כתוב באלה פקודי רבוע יהי' כפול וגו' זרת ארכו וזרת רחבו כפול. פירושו שלאחר כפילתו יהי' רבוע זרת על זרת והזרת הוא חצי אמה. ומ"ש שכל אבן מרובע ומשוקע כו' כך פרש"י ז"ל גבי אבני מלואים וגבי משובצים זהב יהי'. שהי' עושה מושב כמין גומה וכו' והרמב"ן ז"ל חולק בזה וסובר שלא היתה האבן שקועה רק יושבת על המושב ויוצאים מן המושב מזלגות האבן. וכתב שכן דרך כל אבן יקרה שלא יטמין יופי'. ודעת האונקלוס נראה שהוא כדעת רש"י ז"ל ורבינו שתרגם משקען, נראה שהיו שקועות והמושב מקיף סביב על האבן מכל הרוחות. והוא מ"ש משבצות שפירושו שיהיו האבנים מוקפות משבצות כ"כ רש"י ז"ל וכדברי רבינו:

11 ארכו אמה ורחבו זרת כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל דכתיב רבוע יהי' כפול זרת ארכו וזרת רחבו כפול כלומר אחר שנכפל הי' רבוע זרת ארכו וזרת רחבו כפול. וכבר נשאלתי אמאי כתיב תרי זמני כפול, והעליתי דאפי' בשעת אריגתו הי' אורג אותו כפול ולא הי' אורג אותו פשוט ואח"כ כופלו. דא"כ הי' צריך תפירה. ולא הי' בבגד"כ מעשה מחט. וטעם הכפל כדי ליתן את האורים ואת התומים בתוך כפלי החושן אעפ"י שאין נראה כן מלשון רבינו שכתב אורג בגד וכו' ארכו אמה ורחבו זרת וכופלו לשנים. משמע שהי' אורג אותו פשוט. וצ"ל לפ"ז כי שני ראשי' היו למעלה ואעפ"י שלא הי' תופרו מן הצדדין כובד החושן הי' מעמד את האורים ואת התומים שלא יפלו ואכתי כפל הכפל קשיא. ואפשר דרבינו לא נחית להכי, אבל מודה הוא דמתחלת אריגתו ועד סופו הי' כפול. ולזה דעתי נוטה:

12 ומפתח על האבנים כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל כתב רש"י ז"ל בפי' החומש איש על שמו סדר תולדותם סדר האבנים אודם לראובן פטדה לשמעון וכן כולם. ועוד יתבאר בסמוך גבי אפוד דעת רבינו בזה:

13 נמצא כותב כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל על האודם ראובן שהוא הראשון ועל ישפה בנימין שהוא אחרון. וגרסינן בפ' בא לו כיצד נעשית ר' יוחנן אמר בולטות ר"ל אמר מצטרפות והא לא כתיב צד"י א"ר שמואל בר יצחק אברהם יצחק ויעקב כתיב שם. והא לא כתיב טי"ת א"ר אחא בר יעקב שבטי ישורון כתיב שם. ומשום כבוד האבות הי' כותב אותם למעלה ושבטי ישורון למטה. ורבינו כתב שבטי י"ה ואפשר שכך היתה גרסתו והיא הנכונה כדי שהשם יסייע בתשובת השאלה. ועדיין לא ידענו על מה הי' כותב וכ"ת על האבנים כשאר שמות השבטים, הא ודאי ליתא שלא הוזכרו אבנים אלו בכתוב ולא על איזה אבן היו. ואם על הגויל ככתיבת ס"ת הי' צריך לדבק אותו בדבק או לתופרו שם. והי' ראוי שישמיענו דבר זה. ולפיכך אני אומר דמעשה חושב היו אותיות מרוקמות בגוף החושן בעצמו והיו בולטות כשאר אותיות השבטים בשעת תשובת השאלה ומאירות ומצטרפות לדעת ר"ל:

14 וכותב בתחלה למעלה כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל סו"פ בא לו ושם כתוב שבטי ישורון ורבינו כתב שבטי י"ה כלשנא דקרא שבטי י"ה עדות לישראל והכל אחד כי הכוונה בעבור אות טי"ת שלא היתה בשבטים ולא בשמות האבות. ופשוט הוא זה:

15 ועושה על ד' זויות כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל זהו שאמר הכתוב ועשית על החושן שתי טבעות זהב וגו' והם העליונות לאחוז אותם בכתפות האפוד ועדיין היו תחתיתו הולך ובא. לכך צוה עוד ועשית שתי טבעות זהב ושמת אותם על שתי קצות החושן והם הפאות התחתונות. וביאר אח"כ וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת וגו'. וכתב רבינו על עבותות והם הנקראים שרשרות, לפי שהכתוב אמר תחלה ועשית על החשן שרשרות גבלות ואח"כ אמר ונתת את שתי עבותות הזהב ומשמע לכאורה דשרשרות לחוד ועבותות לחוד. לכך נראה דשרשרות היינו העבותות ונקראו שרשרות כי שרשרות בלשון תורה כמו שלשלת בלשון המשנה. והיא כמין קליעה ולכך נקראו עבותות. ועוד יתבאר בסוף הפרק כיצד היו עושים בהם ובטבעות:

16 האפוד רוחבו כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל כך כתב רש"י ז"ל בפי' החומש: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' גם זה מבואר. אלא דקשיא לי מה שכתב ותופר עליו שתי תפירות וכו' והלא כתב למעלה ובגדי כהונה כולם אין עושים אותם מעשה מחט אלא מעשה אורג, וכ"ת דתפירה לאו דוקא אלא מחבר ולעולם בארוג. קשיא דהא גבי חשב האפוד כתב ויש לו כמו שתי ידות יוצאות ממנו בארוג ודכוותה הוי לי' למכתב גבי כתפות האפוד. וי"ל דמקרא שמוע לה דגבי חשב האפוד כתיב וחשב אפודתו אשר עליו ממנו הוא כמעשהו. אבל גבי כתפות כתיב כתפות עשו לו חוברות. משמע דבתחלה עשו אותם ואח"כ חברום ע"י תפירה וגזרת הכתוב הוא. ואפשר דתפירה זו לא היתה ע"י מחט אלא עשו אותה בפני עצמם ואח"כ חברום ע"י אריגה. ואם תרצה לומר דעכ"פ תפירה במחט היתה גזרת הכתוב הוא. וליכא לפרושי דכתפות האפוד לאו מכלל בגדי כהונה הם. דהא מעכבין הם. ואם עבד בלא כתפות האפוד מחוסר בגדים הוא. והנכון דברים כפשטן כמו שהכתונת הי' שני חלקים ומחובר במחט בתפירה כן האפוד עשוי משני חלקים ומחובר אח"כ בתפירה:

17 ויש לו כמו שתי ידות כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל מ"ש שהחשב הי' מחובר בראש האפוד ע"פ רחבו מעשה אורג ומאריך לכאן ולכאן להקיף ולחגור בו. ולדעת רבינו נראה שלא הי' החשב על פני רוחב האפוד כלל, רק הם שתי ידות. אחת יוצאה מכאן ואחת יוצאה מכאן ולהיות ששתי הידות הם לחגור נקראים שתיהם חשב האפוד כאלו הם אחד אעפ"י שהם שנים. ולדעת רש"י ז"ל ניחא טפי שהיוצא מכאן ומכאן הכל אחד ומחובר בראשו ע"פ רוחבו ומאריך וכו' כאשר נתבאר. ומ"מ כ"ע מודים שהארוג לא הי' מחובר במחט כלל ויליף לה מדכתיב ממנו הוא פי' שהי' ארוג לא מחובר:

18 והכל ארוג זהב כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל מקרא מלא ממנו הוא כמעשהו זהב תכלת וארגמן ותולעת שני וכו':

19 ותופר עליו כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גם זה מהכתוב שתי כתפות חוברות יהי' לו אל שני קצותיו וחובר. ומדכתב חוברות וחובר משמע שיהיו תפורים ומחוברים ביד ולא ארוגים בתחלתם כמו החשב, דלא כתב ממנו אלא בחשב יהיו אלו הכתפות כמו שתי רצועות מימין האפוד עצמו והיו מתחברות באפוד ועולות על הכתפים בצדי הצואר ונקפלות לפניו למטה מכתיפיו מעט כ"כ רש"י ז"ל בפי' החומש:

20 וקובע על כל כתף כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גם זה מבואר בכתוב אלא שרבינו כתב שהאבנים של החושן ושל האפוד היו מרובעות ואין בכתוב הכרח לזה, אלא אפשר שכ"כ לפי שכך הוא יופיים ונויים. מ"מ נראה דמרובעות לאו למימרא שיהיו שוות הרבוע. אלא לומר שיהי' להם זוויות ולאפוקי עגולות. ומסדר כתיבת השמות כך נראה שלא הי' שוות בצדדין לא עגולות כי לא תבא הכתיבה בהם כהוגן. ומ"ש רבינו משוקע כבר נתבאר בסמוך:

21 ומפתח על שתי האבנים כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל ברייתא בסוטה בפ' אלו נאמרים שתי אבנים טובות הי' לו לכ"ג על כתפיו אחת מכאן ואחת מכאן. ושמות י"ב שבטים כתוב עליהם ששה על אבן זו וששה על אבן זו שנאמר ששה משמותם על האבן האחת וגו' על האבן השנית כתולדותם שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם, מפני שיהודה מוקדם. וחמשים אותיות היו, כ"ה על אבן זו וכ"ה על אבן זו. רחב"ג אומר לא כדרך שחלוקים בחומש הפקודים כו' אלא כדרך שחלוקים בחומש שני. כיצד בני לאה כסדרן, בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן, ובני השפחות באמצע. אלא מה אני מקיים כתולדותם כשמות שקרא להם אביהם ולא כשמות שקרא להם משה ראובן ולא ראובני שמעון ולא שמעוני. ופרש"י ז"ל דלדעת ת"ק היו כתובים ששה האחרונים כסדרן גד ואשר יששכר וזבולן יוסף ובנימין. וששה הראשונים יהודה ראובן שמעון לוי דן ונפתלי. הכל כסדר לידתן חוץ מיהודה והוא מדכתיב שנית כתולדותם. ודרשינן ולא ראשונה כתולדותם. ולדעת רחב"ג היו כתובים כסדר שנכתבו בסדר ואלה שמות ראובן, שמעון, לוי, ויהודה, יששכר זבולון באחת. ובשנית בנימין, דן, ונפתלי, גד ואשר, ויוסף. זהו תורף פירושו. ולפי"ז דברי רבינו לא כת"ק אתו. ולא כרחב"ג אתו. כת"ק לא אתו דאילו ת"ק דן ונפתלי גד ואשר קודמים ליששכר וזבולן. ובודאי כי סדר לידתן כך הוא. ואילו רבינו הקדים יששכר וזבולן לדן ונפתלי גד ואשר. ואין זה סדר לידתן. ותו דלת"ק יהודה קודם ורבינו לא הקדימו רק כתבו כסדר לידתו כמו אחרים. וכרחב"ג לא אתו. דלרחב"ג בנימין קודם לבני השפחות כי כן הוא בחומש שני ורבינו כתבו באחרונה. ותו דלרחב"ג כתולדותם למעוטו ראובני שמעוני אתי. ולרבינו כתולדותם כפשוטו ועוד הכרחיות אחרים אין צורך לבארם כי מבוארים הם. ונראה לפרש שרבינו ודאי כת"ק ס"ל במאי דקאמר דכתולדותם הוי כסדר לידתם כפשטו דודאי כסתם צריך לפסוק ולא כיחידאי וכתולדותם היינו ראובן ולא ראובני, אלא שרבינו מפרש דכתולדותם פי' כסדר שילדו האימהות כלומר לאה שילדה תחלה בני' קודמים ואח"כ בני בלהה ואח"כ בני זילפה ואח"כ בני רחל. וזהו כסדר לידתן דהיינו כסדר שילדו ולא כסדר שנולדו. ובזה ניחא שפיר דבחושן כותב על ישפה שם בנימין כדאיתא במדרש ישפה כלומר שהי' לו פה להגיד לאביו מכירתו של יוסף ולא הגיד והיינו י"ש פ"ה. ומסתמא הדעת נותן דסדר חשן וסדר אפוד כי הדדי נינהו. ובמדרש פרשת דגלים כן סדרו אותם בחשן כאשר סדרם רבינו באפוד. יששכר וזבולן קודם דן ונפתלי גד ואשר, וזהו מה שהכריחו לרבינו לפרש שראובן על כתף זה, ושמעון על כתף זה וכן כלם כאלו שתיהם אבן אחת ושמות אלו נקראים עם אלו ביחד אחד מכאן ואחד מכאן. ולא פירש הששה בני לאה על אבן זו והששה האחרים על האבן השנית כתולדותם שלפי זה היו באבן אחת כ"ח אותיות ובשנית כ"ב אותיות. ואנן כ"ה על אבן זו וכ"ה על אבן זו בעינן כדברי ת"ק, וזה עצמו הכריחו לרבינו להקדים נפתלי לדן ולא הקדים דן כסדר שנולדו. כדי שיהי' האותיות שוין. וכיון שעל כרחנו הוצרכנו להקדים נפתלי לדן מפני החשבון, הדבר מוכרח דכתולדותם לא כסדר שנולדו שהרי אין זה כסדר שנולדו אלא כסדר שילדו האימהות קאמר. ואהכי הוא דקפיד קרא. וכיון שנפתלי ודן בני בלהה אין קפידא אם נקדים נפתלי לדן וכתולדותם מקרי. וזה הכריחו ג"כ לרבינו לפסוק שלא הי' יהודה קודם, וגם לפרש סדר השמות בשתי האבנים ביחד כאלו הי' אבן אחת ודף אחת כאשר כתבתי. ודלא כרש"י ז"ל שסידר השמות בכל אבן לבדה, כאלו הם שני דפין שקוראים זו ואח"כ קוראים זו. ואעפ"י שרש"י חולק על מ"ש לדעת רבינו באפוד, אעפ"כ בחשן סובר כדעת רבינו שבס' שופטים כתב גבי ויקראו שם העיר דן כשם דן אביהם וגו' ואולם ליש שם העיר לראשונה. כתב וז"ל ובספר יהושע קרא שמה לשם שנאמר ויקראו ללשם דן כשם דן אביהם. מפני שמצאו שם אבן טובה ששמה לשם והיא היתה על החשן לשבט דן ששמו כתוב על לשם וכו'. וזה לא יתכן אלא לפי סדר רבינו שהרי לשם אבן שביעית היא. ואם פי' כתולדותם כסדר שנולדו כאשר כתב רש"י ז"ל באפוד נמצא דן חמישי ושמו כתוב על ספיר לא על לשם. אבל אם פי' כתולדותם כאשר פירשתי בדעת רבינו א"ש. ונמצא לפי זה דלדעת רש"י ז"ל כתולדותם שכתב בחשן אין פי' כמו כתולדותם שכתוב באפוד. ובודאי שזה דוחק. אלא שעדיין יקשה לשיטת רבינו מה שאמרו שם בדברי ת"ק שנייה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם שיהודה מוקדם, שהרי לדעת רבינו בשנייה הי', ובשלמא לשטת רש"י ז"ל ניחא דבראשונה כתוב יהודה ראובן שמעון לוי דן ונפתלי הרי כ"ה אותיות, ויהודה מוקדם. אבל לשיטת רבינו קשיא על מה סמך רבינו בזה, אלא שצ"ל דכיון דרבינו הוצרך להקדים יששכר וזבולן לדן ונפתלי כדי שיהי' כתולדותם דגבי אפוד כמו כתולדותם דחשן וכאשר נתבאר. ומעתה ע"כ יהודה לא הי' באבן הראשונה אלא בשנייה, כדי שיהיה כ"ה על כל אבן. וע"כ ההיא דרשא דשניה ולא ראשונה וכו' ליתא, אלא כתולדותם אתרווייהו קאי לא אשנית דוקא. ופשטי' דקרא הכי משתמע. ודעת רחב"ג כן הוא, דהא לדידי' כתולדותם היינו לומר ראובן ולא ראובני וכו'. ובודאי שכל השמות כן היו נכתבים בשני האבנים. וכתולדותם אתרוייהו קאי, דאל"כ פשו לה אותיות. וכיון דר' חנינא הכי ס"ל, נקטינן כוותי' בהא מהטעם ומההכרח שנתבאר. אבל פי' כתולדותם אין הכרח לפסוק כמותו, שבא לומר ראובן ולא ראובני דיחיד הוא, אלא נקטינן כתולדותם שעל סדר הכתיבה קאמר, וכת"ק דסבר הכי כנ"ל לדחוק לקיים דברי רבינו וגרסת ספרנו. ומ"ש רבינו ששם יוסף כתוב בה"א, מבואר שם שהקשו הני חמשין נכו חדא הוי. א"ר יצחק יוסף הוסיפו לו אות אחת שנאמר עדות ביהוסף שמו וגו'. מתקיף לה רנב"י כתולדותם בעינן, אלא כל התורה כולה בנימן כתיב והכא בנימין שלם דכתיב ואביו קרא בן בנימין כו'. והשתא לשיטת רבינו קשה סוגייא זו. חדא דבשלמא לשיטת רש"י ז"ל דיוסף ובנימן היו על אבן אחת ניחא, דבין לר' יצחק דיוסף הוסיפו לו אות אחת בין למאי דמסיק דבנימין שלם, היו כתובים כ"ה על אבן זו וכ"ה על אבן זו. אלא לשיטת רבינו דיוסף הי' על אבן אחת ובנימין על האחרת, בשלמא לר"י הי' כ"ה על כל אבן, אלא לתירץ שני שמוסיף אות אחת בבנימין נמצא דבראשונה הי' כ"ד אותיות ובשנייה כ"ו אותיות. ות"ק אמר כ"ה על כל אבן. ותו קשה דכיון דתירץ ר"י אידחי לי' איך תפס רבינו כן. ונראה שרבינו סובר שמה שהקשה ר"נ כתולדותם בעינן לאו לת"ק מקשה. דלת"ק מלת כתולדותם היינו על הסדר, שיהי' כסדר לידתן כאשר נתבאר. ולא בא הכתוב לומר שיכתבו כשמות שקרא להם אביהם דוקא. וא"כ לת"ק לק"מ. ושפיר מצי למכתב יהוסף אעפ"י שאינו שם שקרא לו אביו, דלא קפיד בהכי. אבל לרחב"ג מקשה שפיר דכי היכי דממעט ראובני ושמעוני ה"ה יהוסף וסבר ר"נ דאע"ג דפליג עליה דת"ק בסדר כתיבתן מ"מ בחשבון האותיות שאמר ת"ק שהיו חמשין לא פליג עליה. ולדידיה הוא דמשני דבנימין מלא היו כותבין. דלדידיה לא קפיד שיהיו כ"ה על כל אבן שכיון שאמר שכסדר ספר שני היו כתובין, אי אפשר להיות כ"ה על כל אבן לפי אותו סדר. ומיהו מודה שחמשין אותיות היו כולן, ואילו לת"ק ע"כ כשנוייא דר"י נקטינן דיוסף הוסיפו לו אות אחת, כי בזה היו כ"ה על כל אבן. אבל לתירץ שני לא היו כ"ה על כל אבן, ות"ק אמר כן בפי'. ושיטה זו נראה שהוא גם שיטת רש"י ז"ל שכתב והא כתולדותם בעינן כשמות אשר קרא להם אביהם עכ"ל. וסברא זו רחב"ג הוא דאמר לה ואליביה הוא דמקשה וכאילו אמר הא ניחא לרבנן אלא לרחב"ג מאי איכא למימר. ואליביה הוא דמשני. והדבר בעצמו נראה דמוכרח כאשר נתבאר לעיל: והרר"ד ן' זמרא כ' וצריך טעם למה תפס לו דברי ר' יצחק ולא דברי רב נחמן בר יצחק דהא בעינן כשמות אשר קרא להם אביהם. וי"ל דיוסף שהוא מלך ובכור ראוי להוסיף בו האות, גם כדי שיהי' שם יה"ו בתחלת השם כי קרא דכתולדותם, היינו סדר לידתם ויוסף קודם לבנימן ואע"ג דבני השפחות קדמו ליששכר וזבולן, מ"מ בני הגבירות צריך שיהיו בתחלה ובסוף, כדתניא רחב"ג אומר לא כדרך שחלוקים בחומש הפקודים חלוקים באבני האפוד, אלא כדרך שחלוקים בחומש שני. כיצד בני לאה כסדרן ובני רחל אחד מכאן ואחד מכאן. ורבינו סידר גם בני לאה א' מכאן וא' מכאן. וי"ל דמתניתן קשתיה שאם באת לסדר בני לאה כסדרן באבן אחת ובני רחל א' מכאן וא' מכאן, נמצא שבעה על אבן אחת וחמשה על אבן אחת וקרא כתיב ששה משמותם וגו' אלא ודאי ע"כ הא דקתני כסדרן היינו כסדר תולדותם של בני הגבירה אבל לעולם א' מכאן וא' מכאן דהיינו ראובן בכתף הימיני ושמעון על כתף השמאלי וכן כלם. ומ"מ יש ט"ס בציור אשר כתוב בספרים דמקדים נפתלי לדן ואין הדבר כן שהרי באלה שמות מקדים דן לנפתלי וכן בסדר תולדותם אלא ודאי ט"ס הוא וצריך להקדים דן בימין ונפתלי בשמאלו:

22 ועושה בכל כתף וכו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל כ"ז מבואר בכתובים ומפורש בדברי רש"י ז"ל בואתה תצוה. והכלל כי הי' עבותות החושן בטבעות הכתפות וחוזר ומכניס השרשרות אשר בכתפות בטבעות החושן ובזה הי' צד העליון מהדק יפה עם כתפות האפוד וחוזר ומהדיקו מן הצד התחתון בפתילי התכלת שבשולי החושן שמכניס אותם בשתי טבעות האפוד אשר כנגדם והם למעלה מהחשב ובזה מהודק מצד העליון ומצד התחתון והכל מבואר:

23 וכל המזיח כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל פ' בא לו מימרא דר' אלעזר והכריח שלוקה מדלא כתיב שלא יזיח בשי"ן. משמע דהוי ציווי לא נתינת טעם והכל נתבאר בקורע בגדי כהונה והובאה גם במכות פ' אלו הן הלוקין: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' משמע מדברי רבינו שאם התיר הקשר מעט עד שנתרפו החשן מעל האפוד ולא נתפרק חבורן שאינו לוקה עם שיפרק חבורן. וכן אני אומר בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, שאינו חייב עד שיסירם לגמרי מן הטבעות ומ"מ אם הסיר אחד מן הבדים לוקה. ואני מסופק אם פרק חבור צד אחד מעל האפוד וצד השני נשאר מחובר, אם לוקה או לא ומסתברא דלוקה כיון שעושה דרך קלקול אפי' על מקצת קלקול לוקה. דהא קי"ל המוחק אות אחת מכל השמות הקדושים לוקה והשתא דאתות להכי מצי למימר דהמפרק החושן מעל האפוד עד שנתרפו זה מזה אעפ"י שעדיין אדוקים זה בזה כיון שעושה דרך קלקול לוקה. וקרוב אצלי כי לזה נתכוון רבינו שכתב מפרק חבורן ולא כתב מפרק אותם משום דאיכא למטעי בפי' הכתוב ולא יזח החשן מעל האפוד שיזיח אותו לגמרי כתב ומפרק חבורן, כיון שפירק חבורן חייב. אבל הבדים בטבעות אע"ג דהולכים מכאן ומכאן בטבעות פטור כיון שלא הסיר אותם ממקומן. דבהסרה תלה הכתוב כאשר כתבנו למעלה במקומו ושלשה לאוין אלו הוזכרו בפ' בא לו. וכלהו מחד טעמא מדלא כתיב שלא יקרע, ושלא יזח, ושלא יסור. וכתב לא יקרע, לא יזח, לא יסור, משמע דכלהו לאוין נינהו:

24 נמצא כשלובש האפוד כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל בהשגות א"א הפליג לעלות ואינו אלא למטה מטבורו ע"כ. והדבר ברור בחשן שהי' על לבו שהרי זרת ארכו הי' לבד ובודאי לא יגיע רק עד לבו ומקרא הוא בחשן המשפט על לבו ובו הי' שתי טבעות ובהם שני פתילים שמכניס אותם בטבעות אשר באפוד למעלה מן החשב דכתיב ממעל לחשב האפוד ומדקאמר למעלה משמע שהיו סמוכים לחשב. ועוד שהרי החשב הי' בראש האפוד כדכתיב אשר עליו. א"כ בהכרח הוא שהי' החשב כנגד הלב. וכן כתוב עוד להיות על חשב האפוד וגו' ופרש"י ז"ל להיות החשן דבוק אל חשב האפוד. מוכח ע"כ שהחשב הי' כנגד סוף החשן. וא"כ הרי הוא על הלב כדברי רבינו. וכ"כ רש"י ז"ל בפי' החומש. ואיני יודע איך הפליג הראב"ד ז"ל להורידו למטה מן הטבור. שהרי הכתפות הי' תפורות בחשב האפוד, ואי אפשר שהכתפות היו יורדות כ"כ, אם לא שגם זה יכחיש הר"א ז"ל. והכתובים דחוקים לדעתו. וגם כי למטה מן הטבור אינו דרך חגירה ולא דרך חזוק והדוק כלל. ואפשר שיש טעות סופר בהשגה וצ"ל למעלה מן הטבור. ומ"מ דעת רבינו ורש"י ז"ל מתיישב יותר בכתובים ובענין:

25 וחשב האפוד קשור על לבו כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל בהשגות א"א הפליג לעלות כו' ואני קשיא לי על דברי רבינו שהרי האבנט הי' קשור על לבו דכתיב לא יחגרו ביזע ותרגום יונתן בן עוזיאל על לבבהון יסרון. נמצא האבנט על לבו וחשב האפוד על לבו. והאבנט היה ארוך ל"ב אמה ומקיפו כרך ע"ג כרך וא"כ איך היו שניהם על לבו. וי"ל שהאבנט הי' חוגרו תחת אצילי ידיו על ראש הלב ולמטה ממנו חוגר חשב האפוד וגם הוא על הלב למטה ונמצא שלא הפליג לעלות. אבל הראב"ד ז"ל הפליג לירד עד שאני אומר שיש טעות בלשון. וכך צ"ל ואינו אלא למעלה מטבורו. ואם הלשון מתוקן לא ידעתי לו טעם, שהרי החשן הי' על לבו וחשב האפוד הי' בראשו, ושניהם מחוברים החשן והאפוד ראשו של זה בסופו של זה. ואיך יהי' נקשר החשב למטה מן הטבור. והוא הי' כנגד הלב. ובשלמא אם הוא למעלה מן הטבור אפשר הוא שהם בין הלב ולמעלה מן הטבור. והוא דבר מועט. והיה נקשר באלכסון מעט. אבל לפי הלשון שכתב בספרים החשב עיקרו כנגד הלב וקשירתו למטה מן הטבור. והוא היה כנגד הלב. וכיוצא בזה לא ראינו:

« באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ח׳:י״א